בעלת הבלוג וולווט אנדרגראונד (היום בדה מרקר) כששמעתי את ניתוח הסקר ניסיתי לחשוב למה אנשים מתחומי התרבות והטכנולוגיה הם דווקא בעלי הבלוגים ולא מתחומי הכלכלה והפוליטיקה וכו’…

חשבתי שאולי זה נושא של פתיחות לטכנולוגיה. וגם הפתיע אותי לגלות שיותר גברים כותבים מנשים…אני צריכה לחשוב על זה…

הגעתי לכתיבת בלוג מתוך עולם העיתונות המודפסת. לא יודעת כמה היכרו אותי לפני שהתחלתי לכתוב את הבלוג ואני מניחה שדי מעט.

התחלתי לכתוב בעיקר מתסכול- רציתי להיהפך לעורכת של עיתון רייטינג ולא קיבלתי את זה, הייתי ממש מתוסכלת ניסיתי לחפש עבודה במקומות אחרים, ולא הייתה התלהבות גורפת ממני ומאוד הופתעתי. יום אחד החלטתי שאני חייבת לכתוב על התהליך הזה.

הלכתי למחשב כתבתי “בלוג” הגעתי לישראבלוג ופשוט פתחתי בלוג. לא חשבתי על זה אפילו 5 דקות קודם.
זה היה אקט ספונטני לגמרי בלי שום תיכנון מקדים, וככה גם התוודעתי לבלוגספרה.
הכול היה לימוד און ליין בלי שום טיפת ידע מוקדם.
הבלוג שפתחתי היה בלוג שעסק בביקורת התקשורת- תארו לעצמכם עשרות עיתונאים שפתאום מגלים שמישהו מדבר על מה שהם עשו ומסקר אותם ואת הכתיבה שלהם הנושא שסיקרתי הוא לדעתי הסיבה שהפכתי ליקירת התקשורת.

פתחתי את הבלוג בעילום שם. לא ידעתי למה אבל מתוך אינסטינקט הרגשתי שזה נכון.

אנשים שקראו את הבלוג הבינו מייד שמי שכותב את החומר מגיע מתוך התחום אבל מצד שני הם לא ידעו מי זה…וזה סיקרן אותם הרבה עיתונאים קראו את הבלוג באופן קבוע, והם התחילו באמצעות הבלוג שלי להחשף לבלוגים ולבלוגספרה בכלל..פתאום אנשים התחילו לכתוב כתבות על הבלוג שלי ועל אחרים.

במהלך חצי השנה ששהייתי במחתרת התפרסמות 9 כתבות שונות על הבלוג שלי כולל בעין השביעית.

היום אין כמעט שבוע שלא מתפרסמת כתבה על בלוגים- למשל על זרובבלה שהיא הבלוגרית הכי פופולרית בקרב בני נוער.

כל זה לא אומר שאין התייחסות מתנשאת מצד עיתונאים לכתיבת בלוגים או בלוגרים, אני רוצה לצטט את נחום ברנע בראיון לעין השביעית:

“מראיין-למה אין לך בלוג?

נחום ברנע- התמזל מזלי ואני נהנה מחופש…אין לי שום תיסכול שאני צריך לדווח עליו בבלוג…ההיתכנות הטכנולוגית הפכה אותנו לפטפטנים…”

עיסקת הטיעון בין מזוז לקצב לדוגמא זה נושא שהיה לי למשל מה להגיד עליו, יכולתי לכאורה להתקשר לעורך עמוד הדעות של מעריב ולהביע את דעתי ומצד שני יכולתי גם להגיב לפרשייה בבלוג שלי. היה לי ברור מהרגע הראשון שאני רוצה לנקוט באקט מחאה, כתבתי פוסט שהכותרת שלו היתה “משפט לקצב” וביקשתי מבלוגרים בקפה דה מרקר לפעול לכתוב פוסטים שהכותרת תהיה “משפט לקצב”. המחאה הצליחה וזה עורר בי גאווה ותחושת סיפוק אדירה.