כרמל וייסמן-הבעה אישית באמצעות בלוג- בלוגינג לייב מכנס בלוגפרנס
לי אישית יש היום 3 בלוגים שונים:
ברשימות בGood neighbors blog
ואני עושה דוקטורט על בלוגים של נערות
וזה הבלוג המחקרי שלי בישראבלוג
שלושת הבלוגים האלו מאוד שונים.
והאמת כשהתחלתי לכתוב בכלל לא רציתי בלוג, כי פחדתי שזה יעיב על כתיבת הספר שלי.
תפסתי את הבלוג כסוג של יומן אישי וזה לא עניין אותי בכלל…
רק כשהתחלתי לכתוב הבנתי שבלוג זה לא משהו שאפשר להסביר תאורטית צריך לחוות את זה.
יש בלוגרים שלא נמצאים בכלל באינטראקציה של הדיאלוג, יש מחקר בארה”ב שאומר שרק 43% מהבלוגים הם בעלי יכולת טכנית של הוספת תגובות.
אחרי שמתחילים לכתוב מתחילים להרגיש שהבלוג הוא יותר “מרחב” מאשר משהו ספציפי.
לפעמים זה מסמך שאני מפרסמת ולפעמים זה קצת כמו הסלון שלי, אנשים משאירים לי תגובות ואני רוצה למחוק אותם, ואז אומרים לי זה לא דמוקרטי אבל רגע..זה הסלון שלי אם הוא היה אומר לי כזה דבר בבית הייתי מעיפה אותו…אז מה קורה פה ?
למשל לפני חודש וחצי הייתי בהופעה של בוני M בפתח תקווה וכמעט אף אחד לא ידע על ההופעה הזו, אז אמרתי נצלם את זה ליוטיוב כדי שאנשים יאמינו שהם נתנו הופעה בפ”ת.
אבל זה היה יותר חוויה אישית מתיעוד.
קצת קשה למצוא הגדרה אחת למה זה בלוג.
שבוע אחרי ששמתי את הוידאו ברשת קיבלתי טלפון מהמפיק של בוני M שאיים לתבוע אותי אם אני לא אוריד את זה.
מבחינתו הייתי עיתונאית, הסברתי לו שבעצם אני תורמת לסיקור ולהפצה שלכם.
ואז אחרי שהוא חשב על זה הוא אמר- בסדר אבל תפרסמי את ההופעה הבאה שלנו ברעננה גם כן…
ואז עולה השאלה בתור מה אני עושה היום בלוגינג ?
בתור משהו אישי, בתור משהו חברתי, כסמל למשהו…
הכתיבה הדיגטאלית מייצגת יותר מרק כתיבה יש שם גם דיאלוג וצריך להבין את הכוונה של הבלוגר כאשר הוא כתב את זה.
אצלי החוויה היא שכמעת כל פוסט בא מכוונה אחרת.
בלוגרים אוהבים כשמצטטים אותם אבל גם מצפים שיבקשו מהם רשות לפני שהם מאוזכרים.
מה שליאור צרוף הראה- המפות והקשרים בין הבלוגים, מזכיר לי קצת מערכת אורגנית של תאים ואבר בגוף, יש פה משהו חי ומתפתח.
עוד כמה אבחנות אישיות בנושא הבלוגינג:
מרחק וקירבה, כתיבה בבלוג נתפסת כקירבה לקהל, דיבור בבלוג מאפשר התקרבות לקהל.
אחד הדברים ששמתי לב אליהם הוא פרקטיקות של מרחק ותגובה- אני מגיבה למגיבים שלי, אפשר לפנות אלי ואני עונה.
לעומת זאת כשפרסמתי כעיתונאית והתחלתי להגיב לתגובות של הכתבה שלי, העורכת עצרה אותי היא שאלה “השתגעת? את יודעת מה זה ייצור פה?”
יש פה הבדל בסגנון נורמות וציפיות.
ולכן שם בכתיבה העיתונאית אני “רחוקה” אני קוראת את התגובות אבל לא עונה- זה מעין ריחוק ביחס לבלוגים.
יש כאן נושא של מרחק וקירבה.
בלוג הוא גם במטאפורה “הופעת יחיד” יש אינטראקציה עם הקהל, לדבר עם בלוגרים אחרים זה סגנון אחר לגמרי.
אני ממליצה לכולם להכנס לכתיבה גם אם זה שואב זמן, ולא רק לשמוע על זה בכנס כי אין כמו החוויה עצמה.
1 בJuly, 2007 בשעה 9:25 am
יואו זה סלט מטורף ולגמרי לא קוהרנטי ונראה לי שהרבה נקודות מעניינות יותר נשארו בחוץ. היית צריך להשקיע יורת באמנות הסיכום באוניברסיטה
אה ואני עוד לא דוקטור.
4 בJuly, 2007 בשעה 5:27 pm
1. הפוסט עבר עריכה.
2. נשמח שתשלחי לנו את כל הנקודות המענינות שהשמטנו ונוסיף אותם בכיף.
3. כן באוניברסיטה במקום לסכם שיחקתי כל היום דיגר.
4. הורדנו אותך בדרגה ואת כבר לא דוקטור תעדכני אותנו כשהמצב משתנה.
5. מקווים שהתוצאה השתפרה והסלט טעים.
צביקה
4 בJuly, 2007 בשעה 5:29 pm
אהה שכחתי גם לומר שלטעמי ההרצאה הייתה גם מענינת…ואני חושב שהקוראים יהנו מהסיכום הזה אפילו אם הוא חלקי ולא כיוון לכוונת המשורר
